ביאור שטיינזלץ על מכות י״א

1 בלשון עזה, דכתיב שנאמר "וידבר ה' אל יהושע לאמר דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם ביד משה" יהושע כ, א— ב? מדוע נאמר "וידבר ה'", שהוא בלשון קשה, ולא נאמר "ויאמר", כמו בשאר המקומות שמוזכרים דברי ה' ליהושע? מפני שערי המקלט הן מצוה של התורה, ולכן יש להן תוקף מיוחד.

2 ושואלים: למימרא האם לומר שכל לשון דיבור, לשון קשה היא? ומשיבים: אין כן, כדכתיב כמו שנאמר באחי יוסף "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות" בראשית מב, ל. ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא על הפסוק "אז נדברו יראי ה'" מלאכי ג, טז, אין "נדברו" אלא לשון נחת, וכן הוא אומר "ידבר עמים תחתינו" תהלים מז, ד שמתפרש: ינהל בשקט ובנחת עמים תחתינו! ומשיבים: אין זו קושיה, "דבר" לחוד, "ידבר" לחוד, שיש להבחין בין צורות שונות של אותו שורש עצמו.

3 וסימן לדברים הבאים סימנ"י רבנ"ן מהמנ"י וספר"י.

4 ושבים לשאלה מדוע נאמרה פרשת רוצחים ליהושע בלשון קשה, ואומרים, פליגי בה נחלקו בכך ר' יהודה ורבנן, חד אחד מהם אומר: מפני ששיהם ששיהה אותם, את ערי המקלט, ולא קיים את המצוה מיד. וחד ואחד מהם אומר: מפני שהן של תורה, ולכן היה צורך לומר זאת בלשון עזה, לקיים את מצות התורה הזאת. ומביאים מחלוקת נוספת הקשורה לפרשת ערי המקלט שביהושע.

5 נאמר "ויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים" יהושע כד, כו, פליגי בה נחלקו בכך ר' יהודה ור' נחמיה באלו דברים מדובר, חד אחד מהם אומר: הכוונה היא לשמנה פסוקים אחרונים בתורה, שבהם מדובר על מות משה, והם הדברים שכתב והוסיף יהושע בספר תורת אלקים ספר התורה על הדברים שכתבם משה. וחד ואחד מהם אומר: זו פרשת ערי מקלט הכתובה בספר יהושע פרק כ.

6 ודנים: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר, שהכוונה היא לשמונה פסוקים שבתורה — היינו דכתיב זהו שנאמר "ויכתוב... בספר תורת אלהים", שנכתבו הדברים בספר התורה עצמו. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שהכוונה היא לפרשת ערי מקלט שבספר יהושע מאי מה משמע "בספר תורת אלהים"? והרי לא נכתבו דברים אלה בתורה! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר, כך צריך להבין את הדברים: ויכתוב יהושע בספרו את הדברים האלה הכתובים בספר תורת אלהים. אגב מחלוקות אלו מזכירים עוד מחלוקת בין ר' יהודה וחכם אחר, שלא נתפרש בה מה אמר כל אחד.

7 ספר תורה שתפרו את יריעות הקלף שלו בפשתן, פליגי בה נחלקו בכך בדינו של ספר זה ר' יהודה ור' מאיר, חד אחד מהם אומר: כשר, וחד ואחד מהם אומר: פסול.

8 ומסבירים את דעותיהם: למאן דאמר לדעת מי שאומר פסול, טעם הדבר הוא — דכתיב משום שנאמר "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך... למען תהיה תורת ה' בפיך" שמות יג, ט, ואיתקש והוקשה, הושוותה כל התורה כולה בפסוק זה לתפילין, שנזכרים קודם בפסוק זה: מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין — אף כל היריעות של ספר תורת ה' צריך לתפרן בגידין הלקוחים מבהמה. ואידך והאחר סבור: כי איתקש כאשר הוקשה הושוותה התורה לתפילין הרי זה דווקא לענין למותר בפיך, שאין עושים יריעות ספר תורה אלא ממין בהמה שמותר באכילה לישראל, אבל לפרטי הלכותיו לא איתקש הושוותה.

9 אמר רב: חזינן להו ראיתי אותן לתפילין דבי חביבי של בית דודי, ר' חייא דתפירי בכיתנא שהם תפורים בפשתן, ולית הלכתא כוותיה ואין הלכה כמותו אלא תפירתן צריכה להיות דווקא בגידים.

10 א משנה נאמר בתורה כי הרוצח בשגגה יושב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. ואמרו על כך: אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה כדרך שהיו הכהנים הגדולים נמשחים לכהונה בזמן בית ראשון, ואחד כהן גדול המרובה בבגדים בלבד, כדרך שהיה בבית השני, שהלבישום שמונה בגדי כהונה גדולה, אבל לא נמשחו בשמן המשחה, ואחד כהן גדול שעבר ממשיחותו כגון שנמצא פסול בכהן גדול ומינו את זה תחתיו, ולאחר שחזר הכהן הראשון לכשרותו, העבירו את זה מן הכהונה הגדולה — כולם במותם מחזירין את הרוצח מעיר מקלטו. ר' יהודה אומר: אף כהן משוח מלחמה שנמשח כדי לצאת בראש הצבא למלחמה, מחזיר במותו את הרוצח.

11 לפיכך אימותיהן של כהנים גדולים מספקות להן לגולים לערי המקלט מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, שאם יהיו חייהם קשים שם — יתפללו שימותו הכהנים הגדולים, ויוכלו לצאת משם.

12 ב גמרא על האמור במשנה, שכל הכהנים הללו במותם מחזירים את הרוצח מעיר המקלט, שואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? אמר רב כהנא: שאמר קרא הכתוב "וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אותו בשמן הקדש" במדבר לה, כה, וכתיב ונאמר גם "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל" במדבר לה, כח, וכתיב ונאמר עוד "ואחרי מות הכהן הגדל" במדבר לה, כח, הרי נזכר שלוש פעמים "כהן גדול" כנגד שלושה מיני כהנים גדולים שנמנו במשנה לדעת התנא הראשון: משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים, וכהן שעבר ממשיחותו.

13 ור' יהודה סבור: כתיב קרא אחרינא נאמר עוד כתוב אחר "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" במדבר לה, לב הרי שנזכר כהן נוסף, והוא משוח המלחמה. ואידך והתנא האחר סבור: מכיון שלא כתיב נאמר באותו פסוק "הגדול" — אין זה רמז לכהן נוסף אלא חד מהנך אחד מאלה הוא שהוזכרו קודם לכן, ואין כאן אלא חזרה על אותם דברים.

14 ג נאמר במשנה: לפיכך אימותיהן של כהנים היו מספקות מחיה וכסות לגולים, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו. ותוהים: טעמא הטעם, דווקא משום שלא מצלו יתפללו, הא מצלו — מייתי הרי אם יתפללו שימותו — הם אכן ימותו? והכתיב והרי נאמר "כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא" משלי כו, ב, והרי קללת חינם היא זו, ומדוע יחששו לה? אמר ליה לו ההוא סבא זקן אחד: מפירקיה מדרשתו של רבא שמיע לי שמעתי שאין זו קללת חנם, כיון שהכהנים הגדולים יש להם מקצת אשמה במעשה הרציחה שעשו אלה, שכן היה להן לבקש רחמים על דורן שלא תארע תקלה של רצח, ואף לא בשגגה, ולא בקשו. וכיון שיש בהם קצת אשמה יכולה התפילה שימותו להזיק להם.

15 ואיכא דמתני יש ששונים את המשנה בגירסה שונה במקצת: לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להם מחיה וכסות — כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו. ונדייק: טעמא דמצלו הטעם, דווקא, משום שמתפללים לא ימותו, הא לא מצלו — מייתי הרי אם לא יתפללו — ימותו? מאי הוה ליה למעבד מה היה לו לכהן הגדול לעשות כדי למנוע את הדבר? הכא אמרינן כאן, בבבל אומרים אנו פתגם זה: טוביה חטא וזיגוד מנגיד לוקה. שאדם בשם טוביה חטא חטא מסויים, ואדם בשם זיגוד בא לבדו להעיד עליו. וכיון שאין מקבלים עדות כזו, והוא כמוציא שם רע בלבד — הלקוהו משום הוצאת שם רע. ונמצא שהחוטא יצא בלא עונש, ודווקא זה שבא להעיד על כך לקה. ומכאן נעשה הדבר לפתגם מקובל לאדם שלוקה בעוון חבירו.

16 התם אמרי שם בארץ ישראל היו אומרים פתגם אחר על אותו ענין: שכם נסיב נושא אשה ומבגאי גזיר מל את עצמו. שלקחו לדוגמה מה שאירע בעיר שכם, כאשר שכם רצה לשאת את דינה וגרם לכל בני העיר שימולו. שנמצא ששכם הוא הנושא את האשה ונהנה, ואילו כל מי שנמצא שם צריך היה לסבול ולמול את עצמו.

17 אמר ליה ההוא סבא לו זקן אחד: מפירקיה מדרשתו של רבא שמיע לי שמעתי מדוע ראויים הכהנים הגדולים לעונש — שהיה להן לבקש רחמים על דורן שלא תארע תקלה של רצח בשגגה, ולא בקשו, ולכן היו צריכים תפילה של הגולים עצמם בעדם. ומביאים ראיה נוספת לרעיון זה, כי הא דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה כמו מעשה זה שאדם אחד שאכל אותו אריה במרחק שלש פרסות ממנו ממקומו של ר' יהושע בן לוי, ולא אישתעי שוחח אליהו הנביא בהדיה תלתא יומי אתו שלושה ימים, שהקפיד עליו על אדם שנהרג בסביבתו, משום שלא התפלל שלא יארע דבר כגון זה במקומו. מכיון שדיברנו בעניני קללות והתגשמותן, מביאים עוד.

18 אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם — אפילו בחנם, כאשר מתברר שלא היתה סיבה לקללה זו — מכל מקום היא באה על המקולל. מנלן מנין לנו זאת? ממה שאירע באחיתופל, שבשעה שכרה דוד שיתין את היסודות העמוקים הנמצאים מתחת למזבח שבבית המקדש, קפא תהומא בעא למישטפא לעלמא צף ועלה התהום וביקש לשטוף את העולם. אמר דוד: מהו, האם מותר לכתוב שם קדוש אחספא על חרס ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה ולזרוק אותו בתהום כדי שיעמוד התהום במקומו? והשאלה היתה האם אין בכך משום בזיון השם שמשתמשים בו בדבר זה, ושהוא עלול להימחק בכך. ליכא דאמר ליה מידי לא היה מי שאמר שהשיב לו דבר. אמר דוד: כל היודע דבר זה ואינו אומרו — יהיה עונשו שיחנק בגרונו.

19 נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו, אמר: ומה על מנת לעשות שלום בין איש לאשתו, כשחושד האיש באשתו שהיא סוטה, ומביאה לשתות מי סוטה, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, שהרי מוחקים במים אלה מן המגילה שכתוב בה כמה פעמים שם ה', ומשקים איתם את האשה, כדי לעשות שלום בין בני הזוג. לצורך דבר כזה של תהום העלול לשטוף את כל העולם, שהוא שלום והצלה לכל העולם כולו לא כל שכן שמותר להשתמש בשם, גם אם הוא עלול להימחק במים? אמר ליה לו אחיתופל לדוד: שרי מותר הדבר. ועל סמך זה כתב דוד שם אחספא על חרס, שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה זרק על התהום, וירד התהום ועמד במקומו.

20 ואפילו הכי כתיב ואפילו כך נאמר בזמן מרד אבשלום "ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק" שמואל ב יז, כג. הרי שאף שלא היה מקום לקללה זו שקילל דוד לחול, שהרי השיב לו אחיתופל מה ששאל, מכל מקום כיון שיצא דבר קללה עליו מפי דוד — נתקיימה בו הקללה.

21 ועוד בענין זה אמר ר' אבהו: קללת חכם — אפילו נאמרה על תנאי היא באה מתקיימת. מנלן מנין לנו? מעלי הכהן הגדול, דקאמר ליה שאמר לו עלי לשמואל כשהיה לו חזון נבואה על עלי שבניו לא הלכו בדרכיו: "כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר" שמואל א ג, יז. ואף על גב דכתיב ואף על פי שנאמר מיד אחר כך "ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו" שמואל א ג, יח — ואפילו הכי כתיב כך נאמר מאוחר יותר לעת זקנת שמואל "ולא הלכו בניו בדרכיו" שמואל א ח, ג כלומר, שכה עשה לו אלקים כמו שעשה לעלי, שבניו לא הלכו בדרכיו. הרי שאף שעלי קיללו על תנאי אם לא יגלה לו, ואילו שמואל גילה לו, ולא התקיים התנאי — מכל מקום פגעה הקללה בשמואל.

22 ובענין דומה של דבר שקיים אף שמעיקרו נעשה על תנאי, אמר רב יהודה אמר רב: נידוי, גם אם נעשה על תנאי — צריך הפרה, ולמרות שמתקיים התנאי. מנלן מנין לנו כן? מיהודה, דכתיב שנאמר כאשר ביקש מיעקב אביו לקחת אתו את בנימין למצרים: "אם לא הביאתיו אליך... וחטאתי לך כל הימים" בראשית מג, ט, כלומר אהיה כל הזמן בנידוי, כחוטא. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב מהו שנאמר בברכת משה לשבטים: "יחי ראובן ואל ימת" דברים לג, ו וסמוך לו "וזאת ליהודה" דברים לג, ז? מדוע נקשרה ברכת יהודה לברכת ראובן?

23 כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון כשהן נפרדות זו מזו, מפני נידוי זה שנידה עצמו ולא הותר לו, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים מה' אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה על חטאו בבלהה — יהודה, שכיון שהודה יהודה על חטאו בתמר — שמע ראובן והודה אף הוא, ולכן "וזאת ליהודה... שמע ה' קול יהודה" דברים לג, ז.

24 מסופר, עאל איבריה לשפא נכנסו איבריו למקומם ולא היו מגולגלים יותר, אך עדיין לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע היו מכניסים אותו לישיבה של מעלה ולכן הוסיף משה וביקש עליו "ואל עמו תביאנו" דברים לג, ז, שיהא עם שאר הצדיקים. ועדיין לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן היה יודע לשאת ולתת בהלכה יחד עם חכמים בישיבה של מעלה, על כן הוסיף וביקש משה "ידיו רב לו" דברים לג, ז. ועדיין לא הוה ידע לפרוקי קושיא היה יודע לתרץ קושיות שהקשו עליו, ועל כך התפלל משה "ועזר מצריו תהיה" דברים לג, ז.

25 א שנינו במשנה מי נחשבים ככהנים גדולים שבמותם יוצא הרוצח מעיר המקלט. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מה כוונת המשנה? האם דווקא במיתת כולן הוא חוזר, ואינו חוזר במיתת אחד מהם, או דלמא שמא די במיתת אחד מהן כדי שיחזור?

26 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנה הבאה: נגמר דינו של רוצח בלא שיהא באותה שעה כהן גדול — אינו יוצא משם לעולם; ואם איתא יש מקום לומר שיוצא אף במותו של אחד מאלה — ליהדר ביה בדהנך שיחזור בגלל אחד מאלה האחרים, מרובה בגדים או כהן שעבר! ומשיבים: מדובר בדליכא כשאין שם אחרים, אלא רק כהן גדול אחד.

27 ב משנה אם משנגמר דינו של הרוצח לגלות מת כהן גדול — הרי זה אינו גולה, שמיתת הכהן הגדול פטרה אותו. אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו — חוזר במיתתו של כהן גדול שני. ואולם אם נגמר דינו בלא כהן גדול כלל, שלא היה כהן גדול בזמן גמר הדין, וכן ההורג כהן גדול בשגגה, וכן כהן גדול שהרג בשגגה — אינו יוצא משם לעולם.

28 והגולה אינו יוצא מן העיר כלל, לא לעדות בענין מצוה, ולא לעדות בענין ממון, ולא לעדות בענין דיני נפשות. ואפילו הוא אדם שישראל צריכים לו, ואפילו הוא שר צבא ישראל כיואב בן צרויה — אינו יוצא משם לעולם, שנאמר "אשר נס שמה" במדבר לה, כה, לומר: שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.

29 ועוד הלכה: כשם שהעיר קולטת — כך תחומה קולט. רוצח שיצא חוץ לתחום עיר המקלט ומצאו שם גואל הדם, ר' יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם להורגו, ורשות ביד כל אדם לעשות זאת. ר' עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו אם הרגוהו.

30 ג גמרא שנינו במשנה שאם משנגמר דינו מת כהן גדול — הרי זה אינו גולה. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר אביי: קל וחומר הוא, ומה מי שגלה כבר — יצא עכשיו במותו של כהן גדול זה, מי שלא גלה עדיין — אינו דין שלא יגלה? ודוחים: ודלמא ושמא נאמר אחרת: האי זה שגלה כבר — איכפר ליה נתכפר לו עוונו על ידי הגלות, ולכן הוא יוצא במות הכהן הגדול, האי זה שלא גלה עדיין — לא נתכפר לו, ולכן לא יוצא במות הכהן! ודוחים: מידי כלום גלות קא מכפרא מכפרת כדי לפוטרו? מיתת כהן הוא דמכפרא שמכפרת, והרי מת הכהן!

31 שנינו, שאם עד שלא נגמר דינו מת הכהן הגדול ונתמנה כהן גדול אחר, ואחר כך נגמר דינו — הרי הוא יוצא במותו של הכהן הגדול השני. ושואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? אמר רב כהנא: שאמר קרא הכתוב "וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש" במדבר לה, ה, וכי הוא הרוצח מושחו את הכהן? אלא הכוונה היא: זה כהן גדול שנמשח בימיו של אותו רוצח, מזמן שנעשה זה רוצח בשגגה.

32 ושואלים: ומדוע תולים את הדברים במותו של כהן זה? והרי לעיל אמרנו שיש שייכות לכהן הגדול במוות שבשגגה, משום שהיה לו להתפלל שלא יארע דבר כזה. אולם כאן, כאשר כהן גדול זה לא היה עדיין כהן גדול בשעת ההריגה, מאי הוה ליה למעבד מה היה לו לעשות? ומשיבים: היה לו לבקש רחמים להתפלל על אותו רוצח בשגגה שיגמור דינו בבית הדין לזכות ולא יידון לגלות, ולא ביקש.

33 ד אמר אביי: נקטינן מוחזקים אנו בהלכה זו: הרוצח בשגגה שנגמר דינו לגלות, ומת לפני שגלה — מוליכין את עצמותיו לשם, לעיר המקלט, ושם הוא נקבר, דכתיב שנאמר "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" במדבר לה, לב, ואיזהו ישיבה שהיא בארץ בתוך הארץ עצמה — הוי אומר זו קבורה. תנא שנה החכם: מת הרוצח בשגגה בעיר המקלט, קודם שמת כהן גדול, הרי לאחר מות הכהן מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו, דכתיב שנאמר "ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" במדבר לה, כח איזהו ישיבה שהיא בתוך ארץ אחוזתו — הוי אומר זו קבורה.

34 ה ומעלים שאלה אחרת: אם נגמר דינו של ההורג לגלות, ונעשה כהן גדול שהיה בימיו בן גרושה או בן חלוצה, שבאו עדים והעידו שכהן גדול זה הוא כהן פסול, פליגי בה נחלקו בכך, בשאלה האם רוצח בשגגה יוצא על ידי כך מעיר המקלט, ר' אמי ור' יצחק נפחא. חד אחד מהם אומר: מתה כהונה כלומר, אנו דנים זאת כאילו מת הכהן הגדול, ולכן הגולים שבים למקומם. וחד ואחד מהם אומר: בטלה כהונה — הרי זה כאילו לא היה אז כהן גדול, ואינם יוצאים מעיר המקלט לעולם.

35 ושואלים: לימא בפלוגתא האם נאמר כי במחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע קא מיפלגי חלוקים הם ר' אמי ור' יצחק נפחא. דתנן ששנינו במשנה: היה כהן עומד בבית המקדש ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, והריהו איפוא כהן פסול לעבודה, ר' אליעזר אומר: כל קרבנות שהקריב הריהם פסולין — שהרי התברר שאינו כהן כשר, ור' יהושע מכשיר את הקרבנות שכבר הקריב.

36 ומעתה האם נאמר כי מאן דאמר מי שאומר כאן מתה כהונה — הוא סבור כר' יהושע, ולכן הוא אומר שהכהן הגדול שנודע שהוא פסול הריהו נפסל מכאן ולהבא, והרי זה כאילו מת, אבל כהונתו לא בטלה מעיקרה. ומאן דאמר ומי שאומר בטלה כהונה, סבור כר' אליעזר, ומשום כך הוא סבור שהכהונה מופקעת מתחילתה, ונמצא שבזמן שנגמר דינו לא היה כלל כהן גדול?